"קודש" וטומאה לעומת "חול" בתורה

בתורת ישראל, כידוע, מופיע הביטוי "טומאה" בווריאציות שונות, ופעמים רבות. אולם ישנו גם שורש מקביל: ח.ל.ל המופיע גם הוא בתורה מספר פעמים. מה פירוש המעבר בין הטומאה לחילול? מהו ההיפך של קודש, האם הטומאה או החילול?

כיום אנו רגילים להשתמש במושג "חול" בהקשר של דבר שאיננו קדוש, כלומר: יום רגיל הוא "יום חול" להבדיל משבת שהוא יום קדוש. המילה חול אינה מתארת דבר שלילי אלא דבר שאינו קדוש באופן חיובי. לימודי חול הם לימודים שאינם בספרי הקודש, אולם כולנו מוצאים ערך בהרחבת הידע האישי גם בלימודים אלו. החול בשפתנו אינו מייצג דבר שלילי בהכרח. אולם בלשון

התורה לא נמצא את הביטוי "חול" אלא דווקא את המילה "חילול", שהיא מילה בעלת הקשר שלילי בתורה.

בדרך כלל אני נוהג להסביר את המושג "קדושה" בצורה שבה גדולי ישראל מסבירים את המושג במסכת קידושין, שם, על הביטוי שהחתן אומר לכלה תחת החופה - "הרי את מקודשת לי...", מסבירים בעלי התוספות שכוונת המילה "מקודשת" היא: "אסורה על אחרים להיות לי". לפי זה המושג "קדושה" פירושו הפרשה של מישהו או משהו משאר העולם כדי להיות מיועד לדבר אחר. כשם שהכלה נאסרת על כל העולם כדי להיות מיועדת לאדם אחד, כך כל מי שמתקדש הוא מופרש כדי להיות מיועד לתפקיד נעלה. הכהנים מופרשים מרוב העם כדי לעבוד בבית המקדש, עם ישראל מופרש מהעולם כולו כדי להתקדש לתפקידו וכדומה. על פי זה פירוש המושג "קדוש" הוא מופרש, מנוזר ממשהו כדי להיות קדוש ומיועד לתפקיד. לפי זה, המילה "קודש" מתארת דברים מופרשים ונישאים (כאשר לנישאות זו יש מחיר קבוע - תמיד היא מלווה בניתוק מדברים אחרים: האישה אסורה על אנשים אחרים מלבד בעלה, הכוהנים אסורים באיסורים שונים וכדומה).

המילה "טומאה" מתארת את ההיפך של הקודש, את הדברים שאין בהם קדושה ושולט בהם הצד הלא חיובי של העולם, והמילה "חילול" מתארת מצב שבו האדם (ורק הוא) מפגישים את שני הצדדים הללו של היקום. החילול הוא פעולה אקטיבית של הפגשת הקודש עם הצד הלא חיובי, הורדתו של הקודש ממעלתו הרמה והפגשתו עם דברים שהוא לא היה אמור להיפגש איתם.

במילים אחרות: הקודש, מעצם מהותו, נועד להיות "מזומן" לרמה גבוהה של ייעוד בעולם. עצם הורדתו לרמות נמוכות יותר יש בה משום "חילול". כל דבר קדוש הוא נעלה ומרומם מעל הכל ושיתופם של כולם באותו דבר נעלה היא פגיעה חמורה הקרויה חילול. כך ניתן להבין את כוונת הפסוק: "ובת איש כהן כי תחל לזנות, את אביה היא מחללת" - בת כהן זו נועדה לגדולות, היא צריכה היתה להיות מזומנת רק לאדם אחד, קדושה ונעלית מן ההמון, וברגע שהיא מזנה היא "מחללת" את הקודש שבה. עצם החשיפה של משהו קדוש להמון העם, עצם הקשר הגופני או חשיפת חלקים אינטימיים בגוף לעין כל - יש בהם משום חילול נורא.

על יסוד דברים אלו, ברצוני להסביר את אחת הבעיות שבהפקרות המינית. כח המין נועד להיות מנוצל לצרכים מסויימים מאוד, בתנאים מסויימים מאוד. כאשר גבר ואישה מייחדים את כוחותיהם אחד לשני ומנצלים כוחות אלו לצורך יצירת עולם חדש (גם במובן של לידת ילדים וגם במובן של עולם עמוק של קשר ביניהם) הרי שיש כאן "קודש". פתיחתו של הקשר הזה לכל, שיתופם של אחרים בקשר הזה - יש בה חילול המכונה בתורה "זנות". כמו אצל קדושת הכוהנים, עצם השיתוף של גורמים רבים מדי, עצם הגישה של מי שאינו אמור לגשת, היא חילול של הקודש. כפי שכבר הסברנו ארוכות, כח המין הוא כזה שיש בו פוטנציאל עצום לשני הצדדים והוא יכול להיות לרועץ במהירות רבה וחילולו הוא חמור מאוד. כך יכול הקשר הנעלה הזה, הכח החיובי של חיבור בין בני זוג, להפוך לדבר שלילי. אולם עיקר החידוש שברצוני להעלות הוא שעצם ה"זנות"- הפתיחה של הכח למשתתפים רבים מדי, הוזלתו וזלזולו - הוא החמצה עצומה. כולנו מכירים את המילה "חטא" שבה מתארת היהדות את ההחמצה הזאת... ואכן, המילה "חטא" נגזרת מהמילה "החטאה" - פספוס של עניין עמוק וחשוב. אי מימוש הפונטנציאל העמוק שבמשהו מהבריאה - הוא חטא.

זלזול זה יכול לקרות לא רק על ידי שיתופם של אחרים, או גם על ידי הפיכתו לכח גדול מדי במוחו של האדם. גם אדם שהופך את הצד המיני של אישיותו למרכז חייו "מוזיל" את ערכו של הכח, נותן לו מקום שלא אמור היה להינתן וממילא הוא "מחלל" אותו. בערך כמו מי שינסה לנהוג ברחוב במטוס סילון ענקי (בעצם למה לא? יש בו 400 מקומות, שירותי נוחיות ועוד...) מהר מאוד הוא יגלה שעצם השימוש הלא נכון בכלי מאוד עוצמתי הופך אותו לכלי מזיק מאוד.

הלבוש הצנוע וההגבלות השונות על הופעה ביהדות נועדו ליצור מצב של חציצה, של שמירת הכח העצום הזה למטרות מסויימות. על האישה (כדמות מובילה בעניין זה) ועל הגבר לשמור על ייחודו של הקשר כדבק מאחד בין שני אנשים בלבד. אולם גם כאשר כל אדם עומד לבדו, לפני הקמת הקשר הזוגי, הרי שיש חשיבות גדולה לשמירה על הגוף והצנעתו כחלק מתהליך של חשיפה פנימית, של הוצאת הכוחות הגנוזים. הגוף יכול לשקר ולשכר, והצנעתו נובעת מהכח העצום שהיהדות מייחסת לגוף, לא מזלזול בו.